הסכם משפטי הוא חוזה – ביטוי חברתי משפטי להסכמה הנובעת ממפגש רצונות בין שנים או יותר צדדים כשירים. ההתקשרות בחוזה היא פעילות יום יומית; רכישת מוצר בחנות, רכישת כרטיס באוטובוס ונסיעה בו, או אף רכישת משקה קל ממכונה המיועדת לכך, הן דוגמאות לחוזים פשוטים, שבני אדם מתקשרים בהם מדי יום.
מקובל לסבור כי ההבחנה בין "הסכם" ובין "חוזה" הוא יסוד האכיפות או התוקף המשפטי. מקום שלפנינו הסכם הנעדר תוקף משפטי, לפנינו הסכם של כבוד, ומקום שלפנינו הסכם בעל תוקף משפטי, הרי שלפנינו חוזה.
הסכם ש"נולד" בעקבות גישור, מבטא את ההסכמות אליהן הגיעו הצדדים בהליך הגישור. ההסכם תקף לאחר שהצדדים חתמו עליו, ואף המגשר הוסיף "חתימת קיום", לקיומו וסיומו של הליך הגישור. הסכם טוב, מנוסח באופן ברור וחד משמעי, שאינו משתמע לשתי פנים. צדדים שערכו הסכם וחתמו עליו, עשויים לחזור ולעיין בו כאשר הם נתקלים בשאלה/בעייה הנוגעת להסכמות אליהן הגיעו, ולכן, בעיונם בהסכם, הם אמורים להבין בבהירות מה הוסכם בעניין הספציפי.
כדי לתת משנה תוקף להסכם, ניתן להעביר אותו לבית המשפט למתן תוקף של פסק דין.
ישנם סוגי הסכמים שתקפותם קיימת מעצם חתימת הצדדים עליהם, אך הסכמים אחרים אינם תקפים כל עוד לא ניתן להם תוקף משפטי ע"י בית המשפט, בית דין או נוטריון.
הסכמים בענייני משפחה הם בעלי תוקף משפטי רק עם חתימתם כפסק דין בבית המשפט או בית הדין.